מריה מונטסורי

מריה מונטסורי עושה את ההתמחות בבית חולים ברומא, כעוזרת כירורגית, ובמסגרת ההתמחות חלק ניכר מעבודתה הוא על הילדים. כשנה לאחר מכן, בשנת 1897, מריה מצטרפת לתוכנית מחקר במרפאה הפסיכיאטרית של אוניברסיטת רומא. במסגרת תכנית זו, מריה מבקרת במקלטים לילדים עם הפרעות נפשיות. בבית החולים דאגו לספק לאותם ילדים את הצרכים הפיזיים בלבד – אוכל ומים והילדים זכו לתנאים ירודים עד כדי הזנחה . 

כאשר מריה מונטסורי צפתה בילדים, היא הבחינה שהילדים משועממים. היא הבחינה עד כמה הילדים הללו נטולי גירויים מכל סוג שהוא, מנטלי או פיזי,  ועד כמה הסביבה ומי מטעמה, לא מספקים להם אותם. באחת הפעמים היא ראתה שהילדים משחקים עם פירורי לחם על הרצפה לאחר שעת הארוחה שלהם. מונטסורי מבינה שהסיבה לכך נובעת מכך שהחדר היה נטול גירויים, לא מרוהט וריק. בשלב זה מריה מונטסורי הבינה שהבעיה של הילדים היא בעיה חינוכית ולא בעיה בריאותית, אלא שהילדים היו נואשים לגירוי חושי ולפעילויות. מונטסורי מתחילה להתעניין יותר ויותר בעולם החינוך.

מריה מונטסורי פונה לקונגרס הפדגוגי הלאומי, ומציגה בפניהם חזון על פיו חברה שתטפח את חינוך הילדים, תשיג התקדמות חברתית וכלכלית. מריה הציעה להקים מכונים רפואיים פדגוגיים, ולהעביר את הצוותים החינוכיים העובדים עם ילדים בעלי צרכים מיוחדים, הכשרה מיוחדת.

בשנת 1899 מבקרת מריה מונטסורי בבית חולים בפאריז שבו יישם ופיתח סגווין את טכניקות החינוך החושי של איטארד (טכניקות חינוך שהיו מיושמות בבתי ספר לילדים עם מוגבלויות). מונטסורי לומדת את עבודתו של סגווין לעומק. עבודתו של סגווין מושתתת על כבוד והבנה לכל ילד, התייחסות אישית לכל ילד לפי יכולתו. הוא מייצר גם משחקים וכלים מעשיים שמסייעים לפתח את התפיסות החושיות והמיומנויות המוטוריות של ילדים מאותגרים שכלית.
המעורבות של מונטסורי בבית החולים, מובילה למנויה כמנהלת משותפת, יחד עם ג'וזפה מונטסאנו, למוסד חדש – בית הספר האורתופרן. הילדים שהגיעו לבית הספר הזה, היו ילדים שהוגדרו כ"בלתי ניתנים ללימוד", כלומר ילדים שנפלטו ממסגרות חינוך בשל מגוון סיבות- מוטוריות, התנהגותיות, אוטיזם, הפרעות קשב או אפילו סתם ילדים שהיו איטיים מילה בעייתית.

בבית הספר הזה מריה מונטסורי זוכה לראשונה ליישם את הרעיונות שלה בנוגע להתפתחות ילדים. מריה מונטסורי מתנסה ומחדדת את כל הרעיונות והחומרים של איטארד וסגוין. כאשר היא מלמדת ועורכת תצפיות על הילדים ביום, וכותבת את הערותיה בלילה. התצפיות משמשות את מריה לבנות לילדים הללו תכנית עזרה פדגוגית ייעודית, הכוללת פעילויות והתנסויות באמצעות אביזרים שיעזרו להם לשכלל מיומנויות שונות. היא דואגת להציף את הסביבה שלהם בסביבה עשירה של גירויים בעלי מטרות מועילות.

באותה תקופה מתפתח רומן בינה ובין ג'וזפה מונטסאנו ומריה יולדת את בנה היחיד מריו מחוץ לנישואין.  שנים לאחר מכן, נוצר בין השניים קשר חזק מאד, ומריו מונטסורי שיתף פעולה עם אמו והמשיך בעבודתה גם לאחר מותה. 

מריה מונטסורי מבינה שעל מנת שתהיה מסוגלת לעזור לילדים הללו ללמוד, עליה להעמיק את השכלתה, ולכן ב-1901 עוזבת מריה את בית הספר לטובת לימודי פילוסופיה חינוכית ואנתרופולוגיה , וב-1904 נכנסת לתפקיד מרצה בבית הספר הפדגוגי של אוניברסיטת רומא. 

מריה מונטסורי מבינה שהשיטה שלה עובדת מצוין עם ילדים בעלי קשיים, אבל משתוקקת לדעת כיצד תשפיע השיטה שלה על ילדים ללא בעיות וב-1907 מגיעה ההזדמנות. 

ברובע העני סאן לורנזו באיטליה, היו פרוייקטים של בנייה לא גמורים, של חברות בנייה רבות אשר פשטו את הרגל ומשכו אליהם פולשים. קבוצת בנקאים ברומא אימצה את אחד המבנים והתחייבה לשקם את המבנה. הם לקחו דירות גדולות וחילקו אותם לדירות קטנות במטרה לספק דיור עבור משפחות פועלים קשות יום. בימים הפועלים היו הולכים לעבודה, והילדים הקטנים, נשארו בבתים, כיוון שמסגרות החינוך היו עבור ילדים מגיל 6 בלבד. הילדים הקטנים היו הורסים את הבניינים שזה עתה הושלמו. היזמים החליטו לפנות למריה מונטסורי בבקשה שתדאג לתעסוקה לילדים במהלך היום כדי למנוע נזק נוסף.  

בית ילדים זה, הידוע בשמו ״קאזה דה במביני״ מהווה המקום בו ביטאה מונטסורי לראשונה את רעיונותיה עם ילדים ״רגילים״. 

מריה מונטסורי שמחה על ההזדמנות הזו כדי ליישם את הגישה שלה. היא מכניסה פעילויות וחומרים שונים בסביבת הילדים, ושומרת רק את אלו שהעסיקו אותם ועוררו את סקרנותם. מריה מונטסורי מבחינה שכאשר הילדים חשופים בסביבתם לפעילויות שמעוצבות לתמוך בשלב ההתפתחותי הטבעי שלהם, הם מלמדים את עצמם, ללא כל עזרה. לילדים יש צורך עז להתנסות בדברים, לעשות דברים עם הידיים ולהיות עצמאיים. הילדים מגלים עניין רב להתעסק בעולם המטבח, לחפש גישה לעולם המבוגרים, והיא מבחינה שהם לומדים באמצעות חיקוי, הילדים  הקטנטנים מחקים את הילדים הבוגרים יותר, הבוגרים מחקים את המדריכים (למידה דרך חיקוי היא גם אחת ממתודות הלמידה המונטסורית).  כאן מתחילה להתגבש אצלה ההבנה על איך ילדים גדלים ומתפתחים באופן טבעי .מריה כותבת: “I did not invent a method of education, I simply gave some little children a chance to live”. 

הילדים בקאסה דה במביני התקדמו בלמידה ולפני גיל 5 כבר כתבו וקראו. שנה לאחר מכן פעלו סה"כ 5 קאסה דה במביני באיטליה (4 ברומא ואחד במילאנו). 

השיטה של מריה מונטסורי מתפשטת במהירות באיטליה, כמו גם במדינות נוספות באירופה , בארה"ב , ומגיעה עד להודו. תוכניות הכשרה מונטסורית ובתי ספר מונטסוריים קמים ברחבי העולם. 

בשנת 1913 תומס אדיסון ווילאם בל, בתיווכה של בתו של הנשיא נילסון, מזמינים את מונטסורי לארה"ב להרצות על שיטתה. שנתיים לאחר מכן, מארגנת מריה מונטסורי כיתה שקופה בסן פרנסיסקו, ובמשך מספר חודשים היא מנהלת גן ילדים ואנשי החינוך צופים בה מיישמת את שיטת החינוך שפיתחה, מבעד לקירות הזכוכית. 

עם עליית הפאשיזם באיטליה, מוסלני פונה למונטסורי בבקשה לשלב בתנועת הנוער הפשיסטית בתי ספר למונטסורי, אולם מריה מסרבת, דבר המביא לסגירת כל בתי הספר המונטסוריים באיטליה ולכך שמריה בורחת מאיטליה לספרד. לאחר פרוץ מלחמת האזרחים בספרד היא בורחת לאנגליה ומשם להולנד. 

ב-1939 עוזבת מונטסורי את הולנד ונוסעת יחד עם בנה מריו להודו, להעביר קורס בן שלושה חודשים על השיטה. עם פרוץ מלחמת העולם השניה, כאזרחי איטליה, מריו בנה של מונטסורי נכלא ואילו מריה אולצה להיות במעצר בית. לכבוד יום הולדת ה-70 פונה מריה מונטסורי לממשלת הודו, בבקשה שישחררו את בנה ויאפשרו לשניהם להיות יחד. בקשתה נענית ויחד הם ממשיכים להכשיר למעלה מ-1,500 מורים הודים . השנתיים שבהם בילו השניים במעצר בית, הביאה את מריה מונטסורי לפיתוח "החינוך הקוסמי" הידוע גם בכינויו "חינוך לשלום" לילדים בגילאים 6-12. השנים בהודו העניקו למריה מונטסורי הזדמנות להעשיר את הפילוסופיה והגישה החינוכית שלה. היא פגשה שם גם את גנדי, נהרו וטאגור והושפעה מאד מהרוחניות של ההודים והנדיבות שהפגינו כלפיה. 

בשנת 1946, מריה ומריו מונטסורי חוזרים להולנד. 

מריה מועמדות 3 פעמים לפרס נובל לשלום בשל תכנית החינוך לשלום שפיתחה בהודו, תכנית שמיושמת עד היום במוסדות המונטסורים. מריה נפטרה בשנת 1952 והורישה לבנה את עבודתה. 

למריה מונטסורי הייתה תפיסה פורצת דרך בכל הקשור לילד, לסביבה ולליווי שלו (המחנך) ועל חשיבות יחסי הגומלין בין כל אלה. ברגע שנבין את הילד, את האופן בו כדאי לגשת אליו וכיצד להכין עבורו את הסביבה, נוכל ליצור מודל מונטסורי בחיי היום יום שלנו.

וזו חברים, בשורה של ממש :